מפגשים בקול
התפתחות אישית ויצירתית דרך קול, תנועה ושירה
טיפול בקול, נשימה ושירה / פסיכותרפיה / פיתוח קול ושירה, כתהליך התפתחות אומנותי ואישי
יעל כהן סקלי - 054-8110106
טיפול בקול - לשוב לביטוי אותנטי
ה"עצמי האותנטי" מבוסס בראש ובראשונה על חוויית הגוף וצרכיו. המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה. רק עצמי אמיתי זה יכול להרגיש ממשי. במקרים רבים העצמי האותנטי נדחק לאחור ובמקומו מתפתח "עצמי כוזב". עצמי כוזב זה מתפתח כאשר במקום שההורה יתאים עצמו לצרכי הילד, הוא מצפה שהילד יתאים עצמו לצרכיו ולנורמות חברתיות מקובלות ויהיה "ילד טוב". כתגובה לכשל סביבתי כזה, עלול הילד לאבד קשר עם הגוף וצרכיו ולמצוא מקלט בתפקודו המנטלי. הילד עושה שימוש עודף בתפקודו המנטלי, כפיצוי על ההיעדר ההורי, והשכל מתפתח כמקלט וכישות נפרדת, עקורה משורשיה הגופניים והרגשיים. דרך העצמי הכוזב בונה האדם מערך יחסים כוזב (ויניקוט 1996).
הקול הוא הביטוי הראשוני לאינדיבידואליות. צעקות, צווחות ומלמולים של התינוק משחררים לחצים, מבטאים רגש ומהווים שלב חיוני בהתפתחות. עם התפתחותו, לומד הילד להבין את משמעות המילים וככל שהוא מפתח את היכולות הלשוניות והקוגניטיביות שלו, הוא נוטה, כבן החברה המודרנית, לבטל את הצלילים הראשוניים, הטבעיים. מבוגרים רבים מתנתקים מהשימוש בקולם כמכשיר ביטוי והשימוש בקול כבר איננו ספונטני כפי שהיה בילדותם. הבאת האדם להתנסות חוזרת בילדותו, להפקת צרחות ראשונות, קולות ראשוניים ולגילוי הילד הפנימי, קשורה לגילוי מחודש של הקול הספונטני, האינטואיטיבי והאותנטי ושל החרות הווקאלית שממנה נהנה בינקות ובילדות (קמבל 1997). אובדנו של הקול האותנטי היא תופעה מאוד נפוצה והטיפול בעזרת הקול מביא את המטופל למצוא את הקול שישמיע את אותם חלקים אבודים של העצמי. כאשר אנשים מצליחים להתבטא בחופשיות באופן קולי, בטיפול בקול, מלווים הצלילים החדשים שהם מפיקים, בקשת רחבה של רגשות רבי עוצמה. ביטוי זה מעניק קול לחלקי העצמי, אשר עד כה נותרו אילמים, ומחזיר לאדם את בעלותו על משהו שאבד לו. אם יורחב המגוון הקולי ותינתן אפשרות לקול לרקד בחופשיות בכל צבעיו, תהיה בכך הזדמנות לצאת מתוך הקיבעון של "המסכה" המוכרת ולהחיות מחדש את מלוא הקלידוסקופ של האישיות. תהליך כזה, של תרפיה בקול, מאפשר לבקר בחלקים של העצמי שנותרו מכוסים בחשכה ולבטא אותם. כאשר אדם שומע את עצמו כשונה מאישיותו המוכרת, המוגבלת והמורגלת, הוא יכול להשמיע את האדם המחודש שגילה באוזני אחרים (ניוהם 2002).
ילדים הם מעיין של צלילים טבעיים, אבל צלילים אלה נדחקים הצדה כשההורים, המורים והסביבה החברתית, מעצבים אותם לכדי אנשים בוגרים. הקשר בין הקול לתהליכים הנפשיים והרגשיים נקטע בשל בניית דימוי עצמי של בוגרים. במקום כלשהו בין הדיבור לשירה נמצאים הצלילים הטבעיים של רגשותינו בצורות של צחוק, בכי, גניחה, יבבה, צווחה, אנחה, פיהוק, שריקה והמהום. הטבע כיוון צלילים אלה לטהר, לשחרר רגשות חיוביים ושליליים והבאת המטופל להתנסות חוזרת בילדותו, להפקת צרחות ראשונות, קולות ראשוניים ולגילוי הילד הפנימי, קשורה לגילוי מחודש של הקול הספונטני, האינטואיטיבי (ד'אנג'לו 2002). הרעיון של התחברות לילד הפנימי "ילד המוסיקה", בטיפול בקול, מדבר על יכולת או ישות מוסיקלית מולדת בתוך כל אדם. זהו פן המייצג את הליבה של אישיותו של האדם והוא בעל תפקיד חשוב בגיבוש ובהתפתחות ה"עצמי" (נורדוף ורובינס בהשראת רודולף שטיינר אצל אייגן, 2005).
בתרפיה בקול הליוווי הכלי והקולו ונוכחותו של המטפל, המלווים את אלתור המטופלים, יוצרים מגרש משחקים מוסיקלי בטוח, בו אפשר לשחרר את השליטה, להיכנע למוסיקה ולאפשר לעצמי הספונטני לעלות. המטופל בטיפול באמצעות קול יכול לחוות את העונג שבשירה ובהמצאת צלילים מסוגים שונים, דברים שבמקרים רבים לא התאפשרו בילדות, בשל מסרים ישירים או לא ישירים להיות בשקט, להיות ילד טוב, או להדחיק את הרגשות. חוויה זו מעוררת חלקים מהעצמי, אשר פוצלו ונדחקו הצידה והקשר המחודש עם חלקים אלה יביא לתיקון שלבים התפתחותיים ולתחושת עצמי שלמה יותר (אוסטין 2008)
בשלב שבטרם ההתפתחות המילולית, משתמשים תינוקות במרכזים המוזיקליים והרגשיים של המחצית הימנית של מוחם, ומשמיעים צלילים ספונטניים ואינטואיטיביים המבטאים ישירות את מצב רוחם ורגשותיהם. כאשר אנשים לומדים לקרוא ולכתוב מוזיקה, היא הופכת מפעילות יצירתית לפעולה אוריינית. הוכח כי ילדים שרכשו את היכולות המוזיקליות הפורמאליות, ששייכות למחצית השמאלית של המוח, איבדו את יכולתם לאלתר ולתאר את היבטיהם הרגשיים של הצלילים, בעוד כאלה שנמנעו מההכשרה הפורמאלית פתחו כישורי יצירה מתקדמים ורגישות רבה לצלילים. מכיוון שאנשים עסוקים יתר על המידה בצורך לשלוט על ההיבטים הלוגיים של החיים, בעזרת המחצית השמאלית של המוח, הם מאבדים את האינטואיציה המוזיקלית הטבעית שלהם. הצופן המחמיר והדקדקני של ההיגיון המסודר מוחק את החלקים הבלתי רציונאליים, האינסטינקטיביים, הספונטניים והרגשיים. כתוצאה מכך אנשים מאבדים את חלקה הגדול של המוזיקליות הפוטנציאלית הטבועה בהם וקוברים את ה"סונטות השיריות" של ליבם. השירה, שאצל התינוק היא אופן ההבעה הטבעי ביותר, נטענת ומועמסת בפחד וחרדה והופכת משהו שיש ללמוד כיצד לעשותו, בעוד במקורה היא אינסטינקט שקיים אצל כולם. הטיפול באמצעות קול כרוך בחשיפתו של הדחף המקורי להביע את העולם הפנימי בצלילים ובהזכרות בשיר של הנשמה (ניוהם 2002).
הקשר בין קול, גוף, נפש וריפוי
הגוף מהווה מקור לזיכרון, לתגובה וללמידה. הטיפול מספק מסגרת שבה ניתן לחוש את הגוף ולבצע תגובות גופניות הקשורות לרגשות ולזיכרון הרגשות. הטיפול מנצל את התנועה כדי לעזור לרה-אינטגרציה של מוח-גוף. טיפול בתנועה עוזר בשחרור מתחי הגוף הקשורים ברגשות ומאפשר שחרור קתרטי והבעת רגשות שדוכאו או הוסוו. (שייקלין, 1975). ההיבט התנועתי עשוי להוביל אנשים היישר אל רגשות עמוקים, לעיתים מודחקים (גרוס 2005). כאשר אדם חווה אירוע קשה, עולה מטען האנרגיה במערכת העצבים שלו. במצבים בריאים ייעשה שימוש באנרגיה זו מיד, כדי להגיב מילולית, קולית ואו פיזית לאירוע, אך פעמים רבות, בשל איסורים חברתיים או עכבות אישיות מדכא הפרט את תגובתו והאנרגיה נחסמת ומבקשת מוצא בהתכנסות בנקודה חלשה הממוקמת בגוף. פרויד טוען כי הסימפטומים הפיזיים של ההיסטריה נובעים מכך שלא ניתן פורקן מספיק לתחושה הרגשית. לכן הוא מעודד את מטופליו להיזכר בחוויה המערערת המקורית ולחוות אותה במלוא העוצמה והרגש שנית, במילים ובתגובות קוליות ופיזיות אחרות. לדבריו אם המטופל יתאר במילים את האירוע ללא היזכרות רגשית, הריפוי לא יועיל ולכן הוא עודד את מטופליו לא רק לזכור מילולית את המאורע המקורי, אלא גם לחוש ולבטא את ההתרגשות המקורית, ביטוי שנמנע באירוע המקורי (פרויד, 1953-74, בתוך ניוהם, 2002). ניוהם (2002) מסיק מכאן שאין הריפוי טמון במילים כשלעצמן, אלא בקול המבטא את כל הרגשות הקשורים בזיכרון. גם שמיר (2006) מדברת על כך שכאשר אדם אינו מאפשר לעצמו לחוות מצוקה וכאב רגשי ומדחיק אותם, הם מתמקמים בסופו של דבר באיבר, או באזור כלשהו בגוף ובשלב מסוים מתחילים לאותת. לדבריה, כל מה שקרה בעברו של אדם מצוי ושמור כזיכרון בתוך תאי גופינו והגוף זוכר הכול. כאב שלא נחווה ודברים שהודחקו, מנסים לבטא את עצמם בסופו של דבר בגוף. הבסיס של פסיכותרפיה קולית וטיפול בקול הוא לפתח את ההקשבה הפנימית לאותם איתותים ולאפשר להם ביטוי באמצעות הקול. בתרפיה בקול, דרך הקשבה והתבוננות פנימה ניתנת אפשרות לסימפטומים לבטא את עצמם בדרך שלהם וניתן מקום לכאב, או לחוסר המנוחה הפנימי, המבוטאים קולית. בעצם ההקשבה לסימפטומים ובמתן ביטוי קולי להם, מאפשר האדם לאיבר להשתחרר ממשאו ולהפסיק לכאוב, כי הצורך של האזור לאותת נחלש. תודעת האיברים יכולה לחיות בהווה , או להיות לכודה בזמן אחר, בגלל חוויות קשות שנחרתו בהם. דרך השימוש בקול נוצרת אפשרות להביא להווה סיטואציות וחוויות מן העבר כפי שנרשמו בזיכרון של התאים. במרחב טיפול קולי, כאשר אדם פוגש שוב את התדרים של החוויה המודחקת, שלכדו את הטראומה בגופו, מתאפשרת העלאה של ההדחקה והכלה של החוויה. אותם כוחות חבויים שלא מצאו דרך לבטא את עצמם בחוויה קשה מן העבר, והפכו לחסימה, מקבלים ביטוי דרך הקול.
Toning או בעברית הצללה:
קמבל (1997) מציין כי כתוצאה מתאונה, מחלה או טראומה עלולים רגשות וחוויות כאובים, להיכלא בגוף ובמקרים רבים, בעזרת הצלילים והדימויים הנכונים, ניתנת הגישה לרשמים גופניים אלה ושחרורם. הוויברציה של הקול שמגיעה לאזורים אלה יוצרת תנועה בהם והתנועה מביאה לתהליך של טרנספורמציה. קייס (Keyes, 1973) מסביר כי ניתן, בעזרת הקול, לרפא כאב ולשחרר מתח. ישנו טון שמהדהד עם הכאב ומשחרר את המתח באזור. לכל כאב יש את הטון התואם ועל ידי הפעמת הצליל, הכאב ישוחרר או יפחת. הטון יוצר תנועה באזור הכואב, מפרק את המתח שנחווה ככאב ומביא אנרגיה חדשה ורעננה לאזור. עבודה זו עם צלילים נקראת Toning או בעברית הצללה והיא דומה למסאג' שמגיע מבפנים. קמבל (1997) מבהיר כי הצללה היא השמעת צלילי תנועות ממושכים לאזורים שונים בגוף. השמעת צליל של תנועה מתמשכת, בכוונה לשולחו לאזור הכואב בגוף, תוך דימוי הכאב משולח החוצה מהגוף באמצעות הקול, משכחת כאבים ויכולה לעזור להפטר מרגשות עזים, כמו כעס פנימי וייסורים. גם כאב שמקורו הוא רגשי אפשר לשכך באופן זה. על פי ד'אנג'לו (2002) דמיון מודרך הוא כוחה של הנפש לכוון את זרם האנרגיה אל המקום שהוא נדרש בו וכי דמיון יכול לסייע להביא את הרטטים של הקול לאזורים שונים בגוף. שמיר (2006) מוסיפה כי באמצעות תרגול ניתן "לשלוח" קולות מסוימים אל איברי הגוף השונים כדי לחזקם, או כדי לפתוח חסימות ושזהו תהליך מרפא. האנרגיה הקולית הזורמת בגוף יוצרת תנועה, הבשלה ושינוי. כל עוד האנרגיה נמצאת בזרימה ובתנועה, אנו חופשיים לעבוד איתה. אנרגיה עומדת, תקועה, יוצרת התנגדות לכל דבר הבא מולה.
קול ותנועה ככלי לעבודה על תקשורת בין אישית ויחסים
הקול האנושי הוא אמצעי תקשורת ראשוני בין בני אדם. הקול מהווה גשר חשוב בין העולם הפנימי של מצבי רוח, רגשות, דימויים, חשיבה וחוויה לבין העולם החיצון של מערכות יחסים, שיח ופעילות גומלין (ניוהם, 2002). החיים הפיזיים והרגשיים מתחילים במישור הגופני, הקדם מילולי, והם הבסיס לקשר ולתקשורת עם הסביבה, עוד הרבה לפני הופעת השפה. חוויות גופניות של התינוק בין מתח ורפיון, בין הכנסה והתמלאות, להוצאה והתרוקנות ובין ערות לשינה, מהוות קרקע ובסיס להתפתחות רגשית ואינטראקטיבית עם העולם (גרוס 2005).
על פי ויניקוט (1996) התקשורת הבין אישית היא התגלמות של משחק במרחב הפוטנציאלי המשותף לשני אנשים. רק במשחק מסוגל האדם להיות בתקשורת אמיתית ולהיות יצירתי ורק בהיותו יצירתי הוא מגלה את העצמי האמיתי. היחסים של התינוק עם אימו הם החומר שממנו נוצרות ידידות ומתפתחת היכולת לשחק. בשלב הראשוני האם ותינוקה נמצאים במיזוג בתוך מרחב אחד ורק אחד מהם שולט על המרחב. במצב תקין האחד השולט הוא התינוק ותפקיד האם הוא להיות מסורה לו ולספק את צרכיו. במסגרת תפקידה זה היא משמשת מראה לתינוק, כאשר היא מחזירה לו במבטה וביחסה את מה שהוא נותן. כאשר האם אינה משמשת מראה לתינוק, כלומר התינוק אינו רואה את עצמו במבטה של אימו, נפגעת היכולת היצירתית שלו ומתחילה להתנוון. לאחר השלב הראשוני של מיזוג (סימביוזה) בין התינוק לאם, האמון באם יוצר את "מגרש המשחקים המתווך", שנמצא בין האם לתינוק ואותו מכנה ויניקוט (1996) ה"מרחב הפוטנציאלי" או "מרחב הביניים". זהו ראשיתו של המשחק. לשלב זה, בו נוצר "מרחב הביניים", בו יש שותפות הדדית לאם ולתינוק, קורא ויניקוט (1996) שלב התלות היחסית. ההימצאות בקשר בתוך המרחב הפוטנציאלי-מרחב הביניים מתפתחת בשלבים. בשלב הראשון התינוק ישחק לבד, בנוכחות האם, בידיעה שהאם, הראויה לאמון, נמצאת בהישג יד ומשקפת במבטה את מה שקורה במשחק. בשלב המפותח של המשחק יגיע הילד למצב שבו הוא מאפשר את החפיפה בין שני תחומי המשחק, שלו ושל אימו, ומסוגל ליהנות ממנה. תחילה האם תנסה במשחקה להשתלב בתחומי המשחק של ילדה, אך בהמשך היא תביא את משחקה שלה עצמה. תינוק שעבר את שלבי המשחק בצורה בריאה, בזכות יחסה הנכון של האם, יגיע למצב שהוא יכול לשחק עם האם בצורה הדדית במרחב הפוטנציאלי, כשכל אחד מהם מהווה ישות בפני עצמה, המביאה את עולמה ורעיונותיה האישיים לתחום הביניים של המשחק. לדברי ויניקוטי (1996) האומנות, האלתור המוסיקלי וגם הטיפול עצמו הם התגלמויות של משחק. הוא מוסיף כי כאשר משחק משותף לא מתאפשר, על עבודתו של המטפל להיות מכוונת להביא את המטופל ממצב של אי יכולת לשחק, למצב של יכולת לשחק. השימוש במוסיקה במצב כזה ייעשה לפי השלב בו נמצא המטופל והצורך בשלב זה. ברושה (1987) מסביר כי כל התערבות טיפולית מביאה עימה איכות שונה של תקשורת. הוא מסווג את סוגי ההתערבויות המוסיקליות והמילוליות לתשע קטגוריות. בין קטגוריות אלה הוא מזכיר את החיקוי, האוניסונו והשיקוף, כטכניקות של אמפתיה והזדהות. השימוש בטכניקות אלה יהיה משמעותי בין השאר כאשר המטופל נמצא בשלב המשחק הראשוני, בו זקוק התינוק למבטה הרואה, הקשוב והמשקף של אימו, בעת שהוא משחק לבד. כאן יעשה המטפל שימוש במוסיקה ככלי לשיקוף והדהוד.
גם בולבי (2016) טוען כי מקורה של היכולת ליצור קשרים רגשיים אינטימיים עם אנשים אחרים הוא ביחסים הראשוניים עם ההורים. כאשר ההורה נגיש, ונענה לצרכי הילד, הילד חש בטוח ומתוך ביטחון זה יכול להעז בחקירותיו את העולם. הוא מכנה את הקשר הבטוח הזה "בסיס בטוח". כשהילד אינו בטוח שההורה יהיה נגיש, הוא יהיה חרד בקשר לחקר העולם. בעבודה עם מבוגרים שחוו טראומה בקשרים הראשוניים, הדבר החשוב ביותר הוא לבנות מחדש את החיבור בין העצמי לבין האחר ואת הקיבולת של המטופל להכיל מערכות יחסים. תפקיד המטפל במצב כזה יהיה ליצור "בסיס בטוח" – סביבה מחזיקה ומאפשרת, שממנה יוכל המטופל להתחיל לחקור מחדש את העולם ואת עצמו ולהתמסר לקשר. אוסטין (2008) מסבירה כי המטפל במוסיקה והמטפלת בקול ייצר "בסיס בטוח" מוסיקלי, עליו יוכל המטופל לשחק ולאלתר. לשם כך הוא משתמש בטיפול במוסיקה וקול בקרקוע באמצעים שונים, כמו שירה של צליל הבס, המאפשר למטופל לאלתר בחופשיות ולחזור לצליל הבית בעת הצורך. התערבות מוסיקלית זו בטיפול בקול מזכירה את השלב בו הילד מתחיל להתרחק מאימו ולחקור את העולם, בידיעה שהאם נמצאת שם ותומכת בו. גם לרקע שהמטפל בקול ומוסיקה מספק לאלתור, כשהוא מנגן ליווי הרמוני באופן חזרתי, למשל בפסנתר או בגיטרה, תפקיד דומה. הליווי החזרתי יוצר מיכל מוסיקלי ופסיכולוגי צפוי, יציב ובטוח שיאפשר למטופל לשחרר חלק משליטת התודעה, לשקוע לגוף ולאפשר לאני הספונטני לעלות באלתור. בתוך מיכל זה יכול המטופל בפסיכותרפיה קולית לחקור דרכים חדשות של הוויה, לחוות את החופש של המשחק ואת ההבעה היצירתית של העצמי ולאפשר לרגשות ודימויים לעלות. לאלתור הקולי המשותף ול"החזקה הווקאלית" של המטפלת בקול יש חשיבות בבנייה ובתיקון של קשרים עם אחרים. בעבודה עם מטופלים הסובלים מההשלכות של פצעים נפשיים מהשלב הפרה וורבאלי אף קיים ערך מוסף לאלתור משותף מסוג זה.
על פי קליין ( אצל רות', 2008) נמצא הילד תחילה ב"עמדה הפרנואידית סכיזואידית", בה הוא מחלק את התנסויותיו לטוב ורע, על מנת לשמור את הטוב מוחלט ולמזער את חרדותיו. עם התפתחותו הוא עובר ל"עמדה הדיכאונית", בה הוא יכול להכיר בכך שהן הוא עצמו והן האם הם אינטגרטיביים ומכילים הן את הטוב והן את הרע. כדי לעבור לעמדה הדכאונית זקוק התינוק לריבוי חוויות טובות. הפנמת חוויות טובות מפחיתה את הצורך לשמור את הפיצול וההשלכה והילד מסוגל להכיר בכך שהאם המושלמת, היא גם זו שנחוותה כמתסכלת. בעקבות כך הולכת וגוברת מודעותו גם לטבע האינטגרטיבי שלו עצמו. כדי להכיל את החלק ה"רע" שבו, הכולל דחפים יצריים ותוקפניים, הוא זקוק לחוויה שבה האם מסוגלת להכיל את החלקים האלה שבו והם אינם הורסים אותה או גורעים מאהבתה. כאשר חוויה כזו נמנעת, לא ייעשה כיול הדרגתי של טוב ורע ולכן הפיצולים יתרחבו, הטוב והרע יופרדו בנוקשות, עד כדי אי חדירות, והדיכוטומיה תתחזק ותיעשה נוקשה. אמיר (2011) מסבירה כי אחד מתפקידיה של המטפלת במוסיקה וקול הוא לתת מקום לצדדים השונים של המטופל, הבאים לידי ביטוי בין השאר דרך הקול והתנועה ולהכיל אותם. פעמים רבות זקוקה המטופלת מאוד לחוויה שבה המטפלת מסוגלת להכיל את החלק ה"רע" שבה, הכולל דחפים יצריים ותוקפניים ושאלה אינם הורסים את המטפלת או גורעים מאהבתה. חוויה כזו עשויה להיות תיקון לחוויית ילדות בה ההורה לא היה מסוגל להכיל חלקים אלה.
על פי אמיר (2011) לאנשים שתקועים בעבר, או בעתיד, כהרגל או כחרדה, קשה לאלתר. אנשים אלה מתקשים להקשיב לעצמם או לאחרים ותבניות התנהגותם נוקשות. אלתור אינו יכול להיות "נכון" או " לא נכון", הוא פשוט קורה. בחוויה המוסיקלית היצירתית של האלתור, המוסיקה נוצרת תוך כדי ביצועה ומטבעה יש בה חלל ל"לא ידוע". האלתור הוא העזה ליצור בתנאים של הרגע, בלי לדעת לאן יוביל המשא ויש בו מקום להשראה פתאומית, לדמיון וליצירתיות. האלתור כרוך במידיות, במעורבות, בהקשבה, במודעות, בהעזה ליצור ובהישארות בהווה. אלתור במסגרת תרפיה בקול ומוסיקה מחזק ומטפח את התכונות הללו וההתנסות של יצירת מוסיקה ב"כאן ועכשיו", מאפשרת למטופל בטיפול בקול ומוסיקה לחוות את עצמו באופן שונה מאשר בדרך כלל. כמו כן מאפשר האלתור הבנה ישירה ועמוקה של קונפליקטים, דרכי התנהגות, עמדות, תפקידים בין אישיים ודפוסי תקשורת.
טיפול בקול בעבודה עם טראומה
כאשר אדם חווה אירוע קשה, עולה מטען האנרגיה במערכת העצבים שלו. במצבים בריאים ייעשה שימוש באנרגיה זו מיד, כדי להגיב מילולית, קולית ואו פיזית לאירוע. אם בשל איסורים חברתיים או עכבות אישיות מדכא הפרט את תגובתו, האנרגיה נחסמת ומבקשת מוצא בהתכנסות בנקודה חלשה הממוקמת בגוף. הסימפטומים הפיזיים של ההיסטריה נובעים מכך שלא ניתן פורקן מספיק לתחושה הרגשית ולכן יש לעזור למטופל להיזכר בחוויה המערערת המקורית ולחוות אותה שנית במלוא העוצמה והרגש. אם תיזכר ותבוטא במילים ובתגובות קוליות ופיזיות אחרות, תגרום לסימפטום להיעלם (פרויד, 1953-74). פרויד עודד את מטופליו לא רק לזכור מילולית את המאורע המקורי, אלא גם לחוש ולבטא את ההתרגשות המקורית, ביטוי שנמנע באירוע המקורי. לטענתו אם המטופל יתאר במילים את האירוע ללא היזכרות רגשית, הריפוי לא יועיל. ניוהם (2002) מסרחיב נקודה זו ומסביר, שהריפוי אינו טמון במילים כשלעצמן, אלא בקול המבטא את כל הרגשות הקשורים בזיכרון. גם שמיר (2006) מדברת על כך שכאשר אדם אינו מאפשר לעצמו לחוות מצוקה וכאב רגשי ומדחיק אותם, הם מתמקמים בסופו של דבר באיבר, או באזור כלשהו בגוף ובשלב מסוים מתחילים לאותת. לדבריה הבסיס של תרפיה בקול ועבודה קולית הוא לפתח את ההקשבה הפנימית לאותם איתותים ולאפשר להם ביטוי באמצעות הקול. דרך השימוש בקול במסגרת טיפול בקול או פסיכותרפיה קולית נוצרת אפשרות להביא להווה סיטואציות וחוויות מן העבר כפי שנרשמו בזיכרון של התאים. טיפול באמצעות קול מאפשר מרחב ריפוי, שבו אדם פוגש שוב את התדרים של החוויה המודחקת, שלכדו את הטראומה בגופו. תרפיה בקול מאפשרת העלאה של ההדחקה והכלה של החוויה. גם קמבל (1997) סבור כי כתוצאה מתאונה, מחלה או טראומה עלולים רגשות וחוויות כאובים, להיכלא בגוף. במקרים רבים, בעזרת הצלילים והדימויים הנכונים, ניתנת הגישה לרשמים גופניים אלה ושחרורם. הוויברציה של הקול שמגיעה לאזורים אלה יוצרת תנועה בהם והתנועה מביאה לתהליך של טרנספורמציה. קייס (Keyes, 1973) טוען כי בעזרת הקול ניתן לרפא כאב ולשחרר מתח. הוא מסביר כי ישנו טון שמהדהד עם הכאב ומשחרר את המתח באזור. לכל כאב יש את הטון התואם ועל ידי הפעמת הצליל, הכאב ישוחרר או יפחת. הטון יוצר תנועה באזור הכואב, מפרק את המתח שנחווה ככאב ומביא אנרגיה חדשה ורעננה לאזור. תהליך זה דומה למסאג' שמגיע מבפנים ונקרא Toning, או בעברית הצללה. הצללה היא למעשה יצירת ויברציות קוליות במרכזי הגוף השונים. קמבל (1997) מסביר כי הצללה היא השמעת צלילי תנועות ממושכים לאזורים שונים בגוף. ההצללה מעסה ומכווננת את הגוף כולו. השמעת צליל של תנועה מתמשכת בכוונה לשולחו לאזור הכואב בגוף, תוך דימוי הכאב משולח החוצה מהגוף באמצעות הקול, משכחת כאבים ויכולה לעזור להפטר מרגשות עזים, כמו כעס פנימי וייסורים. גם כאב שמקורו הוא רגשי אפשר לשכך באופן זה. ד'אנג'לו (2002) מציין כי דמיון מודרך הוא כוחה של הנפש לכוון את זרם האנרגיה אל המקום שהוא נדרש בו. דמיון יכול לסייע להביא את הרטטים של הקול לאזורים שונים בגוף.